מה הייתם מייעצים להורים שהיו שואלים אתכם מה לעשות עם נער מתבגר שמרים ידיים על האחים והאחיות שלו?
בסה"כ ,כך טענו ההורים של מאיר,
מאיר הוא ילד טוב.

קם בבוקר בזמן, לומד כמצופה ואין בעיות התנהגות חריגות.
רק בבית עם אחיו ואחיותיו הוא מגיב באלימות.
הוא כבר גדול וחזק והמכות שלו כואבות ואפילו נראות קצת אכזריות.

כן…הם ניסו לדבר איתו, אבל זה לא עזר..
הקש ששבר את גב הגמל היה כאשר במריבה האחרונה, אמא של מאיר ניסתה לדבר אליו בחומרה רבה והיא הרגישה שמאיר עונה לה בתוקפנות..
היא מרגישה שמשהו בסמכות שלה מולו התערער

"אני יכולה להגיב מולו בחומרה רבה" ,כך היא אמרה לי ,"רק אני חוששת שאם גם זה לא יעזור ומאיר יפרוץ עוד גבול, אז היכן זה ייעצר"?

"ניסיתי גם בדרך טובה – במחמאות", היא המשיכה
"אבל מאיר כאילו מסרב לקבל ממנה מחמאות ומילה טובה
הוא כאילו מכריח את עצמו לאטום את ליבו"

אני.. נהניתי מהניתוח וההבנה שלה.
היא לא שאלה כיצד בונים סמכות הורית.
היא שאלה כיצד משמרים את אותה סמכות?
כיצד דואגים שאותה סמכות הורית לא תיהפך לסוג של מלחמת התשה?

אותה שאלה רלוונטית גם למורים מול תלמידים, מנהלים מול עובדים, ובכל מקום בו מוקנית לנו הסמכות ואנו רוצים שדעתנו- עמדתנו תישמע מבלי שנצרך להפעיל "כוח".

אנחנו לא מעוניינים להגיע לעימותים.
בעימותים תמיד תופס הכלל שאומר, "אתה יודע איך אתה נכנס, אבל אין לך מושג איך תצא..".

את עמי הכרתי לאחר שנזדמנו לנו יחדיו לאחד מהמשרדים הממשלתיים האמורים לתת שרות לאזרח.

וכך בעוד שנינו ממתינים לשרות המיוחל במשך שעתיים תמימות, התגלגלה לה שיחה.
עמי שכבר היה בגיל פנסיה סיפר לי שבמשך שנות עבודתו הוא שימש כחוקר בכיר בשב"כ.
הוא התגלה כאיש שיחה מרתק, חכם ומבריק.

היה לו סיפורים שהיו יכולים להספיק לשעות המתנה ארוכות.
אחת מהשאלות ששאלתי אותו הייתה, מהי הנקודה שבה אתה מבין שזה שיושב מולך "נשבר"? כיצד אתה מזהה שהנחקר הבין שהוא חייב לשתף פעולה?

התשובה שלו הייתה מעניינת,
"כשהוא לוקח ממני את הסיגריה השנייה".

עמי המשיך והסביר.
כשאני יושב מול הנחקר מתנהלת מלחמה פסיכולוגית.
אני רוצה שהוא יקבל- עליו את הסמכות שלי,
והוא.. מנסה לשמור על עצמאותו, הוא מתנגד לקבל עליו את הסמכות שלי.

אני יכול לנסות ולהפעיל עליו כוח, ואם לא יצליח אז יותר כח…
אבל בצורה שכזו אף פעם אין לדעת כיצד זה יסתיים- כמה רחוק נצטרך להגיע והאם זה יתאפשר.

אבל ישנה אפשרות נוספת.
אני יכול לנסות לגרום לו, לקבל- להישמע לסמכות שלי. אני אתחיל בכך שאתן לו סיגריה ואשוחח אתו שיחה סתמית- אני אתן לו להרגיש מכובד. לאחמ"כ אני אומר לו בצורה ברורה כי מכאן הדרך היא רק לכיוון אחד, לשנים ארוכות בבית הכלא.

ואז בשלב השלישי אני אציע בפניו שתי אפשרויות.
אפשרות אחת, מאסר של שנים ארוכות, ואפשרות שניה ,מאסר של שנים ארוכות עם תוספת של סבל שאפשר "לארגן", לו ולבני משפחתו.

אם תשתף פעולה תקבל את האפשרות הראשונה, ואם לא אז אתה הוא זה שבוחר לעצמך ולמשפחתך את האפשרות השנייה.

המנגנון הפסיכולוגי שעובד כאן ,הוא המשיך להסביר, הוא ברור.
אני לא כופה עליו שום דבר. אני לא מכריח אותו במודע לשום דבר.
הוא מרגיש שהכח נשאר בידיים שלו.
הרי השארתי לו את ההחלטה האם לשתף פעולה.
מה שהוא לא שם לב, זה שהוא מקבל על עצמו את הסמכות שלי, כי בשתי האפשרויות הבהרתי לו בצורה ברורה שהוא הולך לבית הסוהר.

כשהחשיבה שלו מתמקדת בשתי האופציות העומדות לבחירה,
אני בינתיים השתלתי לו בראש שהסמכות היא שלי.
עקפתי את המנגנון שמנע את זה בהתחלה.

ואז.. הוסיף עמי בחיוך, מגיע השלב הרביעי.
הוא יבקש סיגריה נוספת…
עכשיו הוא מרשה לעצמו לבקש סיגריה.
הוא רצה את הסיגריה כבר בהתחלה, אבל לא ביקש כדי לחזק לעצמו את יכולת ההתנגדות מולי
אבל ברגע שזה נשבר, ברגע שהוא קיבל את הסמכות שלי,
הוא כבר יכול לבקש את הסיגריה.

את אותה דרך בדיוק הצעתי להורים של מאיר.
ביקשתי מהם שימצאו זמן נח ורגוע לשיחה עם מאיר.
בשיחה, לאחר מילים של פרגון והערכה הם יציבו בפניו בצורה ברורה שאין יותר הרמת ידיים בבית.

ועכשיו שתי אפשרויות,
אפשרות אחת שהוא יגיד להם מה הוא חושב שצריך לעשות כדי שזה יפסק
ואפשרות שניה שהם "ידאגו" לכך שזה יפסק.

אינני יודע אם מאיר יצליח להביא רעיונות מוצלחים.
אבל ברור לי שכל עוד הוא היה עסוק בחשיבה אחר רעיונות, אז במריבה הבאה כשאמא שלו תעיר לו, הוא ישמע לה.
הוא כבר קיבל על עצמו את הסמכות שלה.

"ואיך תדעו שזה עובד", הוספתי להורים של מאיר, "ברגע שהוא יסכים לקבל מכם מחמאה, זה סימן וראיה שהוא קיבל את הסמכות שלכם, כבר אין לו סיבה להתנגד לכם"

בדיוק כמו הסיגריה השנייה של הנחקרים של עמי.

מה שעבד על נחקרים של השב"כ כמדומני שיעבוד גם על מאיר.

אבל אי אפשר בלי להזכיר את פרשת השבוע.
אז…בפרשה מוזכר הציווי של מצוות ציצית.

מצות ציצית היא מצוה שמוטלת על האדם רק אם יש לו בגד של ארבע כנפות.
אין חובה ללבוש ציצית.
רק מי שלובש את הבגד, מחויב לעשות בו ציצית.

הרש"ר הירש מעיר הערה נפלאה. הוא מוצא שיש קשר בין הבגדים שנותן הקב"ה לאדם וחוה לאחר החטא, לבין מצוות ציצית.

אדם וחוה לא קיבלו את הבגדים מיד לאחר החטא.
רק לאחר שהתביישו מעצם החטא, רק אז נותן להם הקב"ה את הבגדים.
הרש"ר הירש טוען שהבגדים ניתנו לאדם בשונה מהבהמות והחיות, משום שהם הבהמות הולכים אחר נטיות ליבם וגופם בשונה מהאדם שנדרש לשלוט על יצריו ולכך ניתן לו הבגד שישים לב שיש לכסות את גופו- לשלוט על יצריו.

אבל זה יכול להועיל רק אם הוא מבין ורוצה.
הבגד ניתן לחינוך.

וחינוך פועל רק בהסכמת החניך לקבל את מרותו של המחנך- את סמכותו.
זאת הסיבה שהבגדים ניתנו להם רק לאחר שהתביישו ולא מיד לאחר החטא, כי הבושה הייתה הגילוי של הרצון שלהם בתיקון.

אותו הדבר בדיוק במצוות ציצית.
הציצית צריכה להזכיר לאדם את הקב"ה, כך שלא יתור אחרי ליבו ואחרי עיניו.
הציצית צריכה לחנך את אדם להשתלט על יצריו גם כשהוא לא מסתכל על הציצית.
זאת המטרה.

זה יכול לעבוד רק אם האדם מקבל קודם על עצמו את המרות של הקב"ה.
אם מקבל את המרות ,הציצית תוכל להשפיע ולחנך.
אם לא מוכן לקבל את מרותו של הקב"ה ,לא יעזור לחייב אותו במצוות ציצית.
כי הציצית באה לחנך והחינוך פועל רק בקבלת החניך את סמכותו של המחנך.

זאת הסיבה שהקב"ה אומר, יש מצוות ציצית.
יש מחנך. אבל רק אתה הוא זה שיכול לבחור אם אתה רוצה להתחנך.
אם תבחר לעשות בגד של ארבע כנפות, זה סימן שאתה רוצה בחינוך
אז תטיל ציצית וזה יחנך.

ובמילים המיוחדות של הרש"ר הירש, "אהבתו המחנכת של ה' לא הושיטה לאדם את בגדו הראשון אלא אחרי שהבושה עוררה בליבו את הצורך בלבוש- בתיקון, וכן הדבר גם במצות ציצית,קיום המצוה תלוי בכך שכבר נתעורר הלב לחוש צורך בחינוך- מקבל על עצמו את סמכותו של הקב'"ה, אין מצוות ציצית חלה עלינו אלא אחרי שלבשנו ברצון חפשי את הבגד שהוא חייב בציצית".

שבת שלום.
אפרים אפשטיין.